תני
תני לזמן לעשות את שלו,לחלוף על פנייך כמו רמז של רוח,תני לרגליים ללכת לבד,הן כבר ימצאו את הדרך,רק לא לעצום עיניים,לא למצמץ יותר מדי,העולם פנוח יניח את עצמו סביבך,וכשלא תוכלי יותר ללכת,תדעי שזה בגלל שהגעת
המילים ששכחתי
היו הרבה מילים ששכחתי, מילים שנשארו לצד הדרך,בהתחלה עוד הייתי מבטיח להן שאחזור בשבילן,התכוונתי לזה;בהתחלה עוד היו לי ייסורי מצפון,אבל גם הם התקצרו והתקצרו,היום אני כבר לא משקר להן או לעצמי.
מהרכס ראינו את אורות העיר,יין בכוסות,שותקים מול הכתום המרצד,השקט התחלף בשקט אחר,ואז בא הרעש,אני,את,ונינווה.
מטומטמת
את מטומטמת והיום בו את תכירי בכך, יגיע. בקרוב. את תביני שנתתי הכל ורציתי הכל והצעתי הכל. ואת לא יכולת לראות את זה ועשית את כל הבחירות הלא נכונות. אני לא רוצה להחזיר לך אבל אני בהחלט נפגעתי. אבל כמו שאמרת, זה יעבור. אז זה יעבור לי.
אתה שונה
אתה שונה היא אמרה לי. ואני כל הזמן מהדהד את המילים בראש, נאחז בהן לרגע ולא תמיד עד הסוף. האם אמצא את מה שאני מחפש? האם מאוחר מדי בגילי? מתגעגע לפעמים. לפעמים כועס מאד. פגוע. חייב להמשיך הלאה. חייב למצוא את החיים שלי. האם אמצא? יש סיכוי טוב שכן. אבל חייב להמשיך לנסות ולא סתם לשבת.
זוגיות היא איזון של ….
לא זוכר בדיוק של מה. ככה הוא כתב שם בפוסט הזה. אני הסכמתי. לא זוכר, אבל הסכמתי. זוגיות היא שני אנשים שנושאים אחד את האחר. וזה לא קורה לפי תור, פעם אני ופעם את. זה קורה בו זמנית. ואני כועס. אני מאוכזב. אני מבין שהייתי שם לבד. לפחות רוב הזמן. קשה לי לשחרר ולהשתחרר אני מפחד מפחד להיות לבד מפחד שהפסדתי משהו שונה, מיוחד, אמיתי. לפעמים זה מרגיש ככה. מרגיש שהיה שם משהו אמיתי ושונה, משהו שלא היה לי קודם….
הדלת האבודה
לפעמים אנשים הולכים צעד אחד רחוק מדי. הם עדיין לא שמים לב לזה שהם לא במקום שהם חושבים שהם נמצאים בו. זה מעין גלגל מלא דלתות, אתה יוצא לרגע אחד, מתבונן בעולם, מבין שפספסת, מבין שטעית ולא היית צריך לצאת כאן – וכשאתה חוזר, אתה כבר עובר בדלת אחרת. וזה עולם אחר, חדש. שום דבר לא מוכר. לוקח להם קצת זמן להבין, אבל הם מבינים פתאום שגם אם הם יצאו עכשיו שוב ושוב, אלף פעמים – הם לא יצליחו למצוא…
ובתוך מילה אחת שאתה מניח,מקופלות עוד הרבה מילים שאינן מניחות לך,ומפת השולחן מתוחה ולבנה,ואתה פוחד לזוז כדי שלא תתקמט,ובסוף אתה לוקח חזרה את המילה,רק כדי לגלות שהיא השאירה כתם
בין פחד לתקווה
אתה נע בין פחד לתקווה,העיניים שלך מופנות קדימה, אתה לא מצליח למקד אותן,רגע הן באופק ורגע לאחר מכן ברצפה, בוחנות היכן אתה תניח את הצעד הבא שלך.על מה אתה חושב יותר? על הפחד או התקווה? על הפחד. כי התקווה נחתכת בבת אחת על ידי הפחד, אבל הפחד תמיד מחלחל ומתפוגג לאט מאד גם כשהתקווה מתחילה לעלות מעל לאופק כמו זריחה איטית. וזה יותר מזה, אתה כבר יודע.אין כאן שיווי משקל, התקווה לא מאזנת את הפחד. היא יוצרת אותו, מזינה אותו….
אתה מחפש את עצמך בעיניים של מישהו אחר זה לא בגלל שאתה לא קיים זה בגלל שאתה לא יודע מה אחרים מרגישים ואם דרך העיניים שלהם אתה תאהב אותך אתה תדע מה הם מרגישים ויש אנשים שהעיניים שלהם חשובות לך יותר משל אחרים כי אתה מרגיש שאתה רוצה שגם הם יראו את עצמם מבעד לעיניים שלך שיראו בעיניים שלך את מה שאתה מחפש בעיניים שלהם